- נר
-
הודלק ע"י צלה סונינו בתאריך 11/04/2018
הספד של האם צלה בהלוויה ספי שלנו, בן אהוב, בננו שלי ושל סנדרו שכל כך אהבת וכל כך כאבת את מותו. גם אם קצרות מדי היו שנותיך, חיית בהם חיים מלאים, עשירים, שהיו בהם יופי ושמחה, עניין וטעם, העזה ואומץ, בעיקר - אהבה, מסירות ונאמנות בלי גבול. ספי שלנו, ספי של ורדה, יעל, ענת ועמרי, של מני, (והיום גם של אור והראל) ספי של יואב וגילה, מיכל ועופר, חנה ואריה. ספי של כל המשפחה כולה על כל הגילאים שבה. של חבריו הרבים, הטובים, שלכל אחד- ספי שלו. אני זוכרת שנסענו, אבא ואני, בתום מלחמת ששת הימים להביא אותך מהבסיס הבייתה. חיבקת אותנו ובפנים מלאי רצינות וכאב לחשת לנו: "אני אחר, אחר. לא כמו שהייתי לפני המלחמה. הרגתי אדם. הוא כיוון את רובהו אל המפקד שלי אז הרגתי אותו. וזה נורא, נורא. הרגתי אדם. ספי לא אמר "אויב". לא אמר "מצרי" הוא חזר ואמר: "אדם. אדם." כשהיינו במכונית סיפר לנו ספי עוד: "באחד הימים, במלחמה, פגשתי שבוי תועה במדבר. ניגשתי אליו. החיילים צעקו אלי: "ספי, תפוס אותו!" ראיתי שהוא צמא ונתתי לו את המימייה שלי. החיילים המשיכו לצעוק: "תפוס אותו" אבל אני נתתי לו ללכת לדרכו". זה ספי, גם במלחמה נשמרה האנושיות שבו. כשסיים שנים רבות של שירות צבאי בקבע, עסק בשיקום השכונות. במסגרת התפקיד הגיע, באחד הימים, לעיירה נתיבות. ראה כמה ילדים מחטטים בפחי האשפה ומחפשים אוכל. מיד התקשר למפקדים בצה"ל, שהיו ידידיו, וארגן הבאת מזון לילדי נתיבות. זה ספי. שאיכפת לו. שנוגע לליבו. שתמיד רוצה ומוכן לתרום, לעזור, לתת. ספי שלנו - הטוב, הנדיב, המסור עד תום, כזה תהיה אתנו לעד.